מאמפתיה לאחריות: האזרחות שחסרה לנו

אנו חיים בתקופה בה אנו קשורים כל הזמן לכל דבר ולכולם, אך לא תמיד בדרכים משמעותיות. אנו רחוקים בלחיצה אחת משיתוף דעות, לשפוט זרים או לפרסם הערות שליליות על דברים שאנחנו בקושי מבינים. יחד עם זאת, נראה שאנחנו מאבדים את היכולת להסתכל מסביב ולהבין שהחיים בחברה דורשים אמפתיה, אחריות ואזרחות פעילה.

במהלך החגים, כאשר השגרה היומית מאטה, יש זמן להרהר. ובהפסקות אלה מתברר באיזו תדירות אנו מדברים על זכויות אך לא על חובות. כיצד אנו חוגגים את חופש הפרט אך לעתים רחוקות מזכירים את האחריות שהיא דורשת. וכיצד, כאשר אנו מתמודדים עם אתגרים כמו זיהום, שריפות יער או חוסר התנהגות אזרחית, לעתים קרובות מדי אנו מצפים מ"מישהו אחר" לפתור את הבעיה

באופן אינטואיטיבי, כולנו יודעים שאחריות משותפת ואזרחות פעילה הם יסוד לחברה. אמפתיה מאפשרת לנו להבין אחרים, אך אחריות משותפת מזכירה לנו שאנחנו חלק ממשהו גדול יותר. לכל מחווה קטנה יש השפעה קולקטיבית. עבור מנהל, אחריות פירושה יותר מתוצאות כספיות: זה אומר לשקול את השפעות ההחלטות על צוותים, הסביבה והקהילה. עבור מורים זה אומר לחנך אזרחים כמו גם תלמידים. עבור הורים זה אומר להוביל בדוגמה, להראות לילדים שאזרחות היא טיפול במרחבים ציבוריים, כיבוד אחרים ותרומה לטובת הכלל.

אזרחות היא לא רק ליהנות מזכויות; היא גם במילוי חובות. מדובר במעקב אחר הכללים המבטיחים איזון וצדק. מדובר בהכרה בכך שפעולות אינדיבידואליות משקפות את חייהם של כולם. וזה מתברר בדוגמאות יומיומיות.

זורקים בדלי סיגריה על החוף, זורקים אשפה מחלון מכונית ומשאירים בקבוקי זכוכית ביער יבש. מחוות קטנות עם השלכות כבדות. הם מזהמים את הים, הורסים נופים, מדלקים שריפות ומסכנים חיים, ומכריחים את הכבאים - שהם גם אבות, אמהות, בנים ובנות - להתמודד עם להבות שלעולם לא היו צריכות להתחיל

זה המקום שבו אמפתיה חייבת להפוך לאחריות. כולנו יודעים שכבוד למרחבים משותפים חשוב. אבל כמה זמן נעמיד פנים שזו בעיה של מישהו אחר? כמה זמן נאפשר לחוסר אדיבות להרוס את המורשת המשותפת שהיא פורטוגל? האדמה, הים, היערות והערים שייכים לכולנו, בין אם אנחנו גרים כאן כל יום או חוזרים רק בחופשת הקיץ. זוהי המורשת המשותפת שלנו, והיא חייבת להיות מוגנת לדורות הבאים.

אחריות משותפת אינה רעיון מופשט. זה לא לזרוק אשפה על הקרקע, להשתמש במאפרות, לטפל במרחבים ציבוריים וללמד ילדים שמה שציבורי שייך לכולם. רשלנותו של אחד יכולה לעלות בחייהם של רבים. בקבוק זכוכית בודד שנותר תחת השמש יכול להצית דונם של יער. בלב סיגריה בודד ברוח יכול להרוס בתים וזיכרונות.

מה שמחמיר את המצב הוא שלטכנולוגיה, שיכולה להפגיש אותנו, יש לעתים קרובות השפעה הפוכה. הוא מחבר אותנו לשיפוטים מהירים, לגלילה אינסופית ולחילופי דברים שטחיים, אך מרחיק אותנו מהיסודות: לדאוג זה לזה, לדאוג למרחבים המשותפים שלנו והרגשת אחריות לקהילה שאליה אנו שייכים. אנחנו מדברים הרבה על אמפתיה, אך לעתים רחוקות מתרגמים אותה לאחריות קונקרטית.

הגיע הזמן לשנות את זה. אמפתיה היא ההתחלה, אך רק אחריות אישית יכולה ליצור טרנספורמציה קולקטיבית. להגן על פורטוגל זה להגן על עצמנו. וזה לא דורש מעשי גבורה. זה מתחיל בבחירות קטנות ומודעות: מיחזור, כיבוד חללים משותפים, שמירה על כללים ותשומת לב לסובבים אותנו. כל מחווה חשובה מכיוון שיחד הם מעצבים חברה הוגנת יותר, תומכת יותר ובת קיימא יותר

לפורטוגל יש מורשת ייחודית: מחופיה ליערות, מכפרים לערים. אבל יותר מאשר טריטוריה, זו קהילה. אזרחות היא הכוח שמחזיק את הקהילה בחיים. אם אנו רוצים מדינה ששווה לחיות בה ושווה להעביר אותה, עלינו לעבור מאמפתיה לאחריות. רק אז נשמור על מה שהכי חשוב: ביתנו המשותף.